באנליזה זו הוכללו 3,462 משתתפים ממחקר ה-FinnDianeי- Finnish Diabetic Nephropathy עם איסוף שתן ל-24 שעות ורקע של אלבומינוריה זמינים בעת תחילת המחקר.

ל-2,729 משתתפים היה קצב הפרשת אלבומין תקין, ל-438 היה רקע של מיקרואלבומינוריה ול-475 מאקרואלבומינוריה. נסיגה הוגדרה כשינוי מקטגוריה גבוה של אלבומינוריה לקטגוריה נמוכה יותר בשתיים מתוך שלוש דגימות שתן רצנטיות. ההשפעה של נסיגה על תוצאים קרדיווסקולריים (אוטם שריר הלב, שבץ, פעילות כליליות) ותמותה הוערך על פני תקופת מעקב של 14 שנים (טווח בין רבעוני 11.9-15.9).

החוקרים מצאו כי ל-102 (23.3%) משתתפים עם מיקרואלבומינוריה ו-111 (23.4%) עם מאקרואלבומינוריה הייתה נסיגה. בשימוש באנשים עם הפרשת אלבומין תקינה כנקודת ייחוס, יחס הסיכונים המתוקנן לגיל עבור אירועים קרדיווסקולריים היה 1.42 (רווח בר-סמך 95%: 0.75-2.68) באנשים עם נסיגה ממיקרואלבומינוריה, 2.62 (1.95-3.54) באנשים עם מאקרואלבומינוריה, 3.15 (2.02-4.92) באנשים עם נסיגה ממאקרו למיקרואלבומינוריה ו-5.49 (4.31-7.00) באנשים עם מאקרואלבומינוריה.

יתרה מכך, עבור שיעורי תמותה כוללת ותמותה קרדיווסקולרית, יחסי סיכונים באנשים עם נסיגה היו דומים לשיעורים באנשים עם השלב המושג.

מסקנת החוקרים היא כי ההתקדמות של נפרופתיה סוכרתית טומנת בחובה עליית סיכון למחלה קרדיווסקולרית ותמותה מוקדמת. נסיגה של נפרופתיה מפחיתה את הסיכון לרמות סיכון של משתתפים שמחלתם לא התקדמה.

מקור: 

Jansson, F.J. et al. (2018) Diabetologia.  61(5), 1203

 

נושאים קשורים:  מחקרים,  סוכרת,  מחלה קרדיווסקולרית,  נפרופתיה,  אלבומינוריה